פסק-דין בתיק פר"ק 2940-09

מונח בפני ערעורה של גב' איילת בלטר, בתו של מר דוד בבאי, על החלטת המפרקים של קבוצת החברות אמינות בע"מ לקבל את תביעת חובה באורח חלקי בלבד. עיקר העובדות הרלוונטיות לערעור (אם כי לא כולן), הינו פשוט ואינו שנוי במחלוקת ממשית בין הצדדית.

המערערת היתה, עד למועד מסויים בשנת 2007, בעלת עניין בחברות, וכחלק ממערכת יחסים זו עשו החברות שימוש בדירה המצויה בבעלותה; לעניין זה יוער, כי כיום אין המנהלים המיוחדים חולקים באורח עקרוני על בעלותה של המערערת (להבדיל מאביה) בדירה. כאשר השתנו הנסיבות, והמערערת הפכה להיות נטולת עניין אישי בחברות, אולם אלו הוסיפו לעשות שימוש בנכס, החלה גב' בלתר תובעת כי ישולמו לה דמי שימוש ראויים בנכס; ככל הנראה, לא אצה הדרך למר בבאי לשלם את המגיע ממנו (זאת, בלא כל צורך שאכריע בדבר הקשר בין התנהלותו זו לבין תביעות שהגיש נגד בתו בערכאות אחרות); ומכאן למעשה גלגולו של העניין לתביעת חוב.

בנסיבות המקרה, הרי שאף כי המנהלים המיוחדים אינם מסתירים את חשדם לגבי הקשרים בין המערערת לאביה, הרי שבפועל , אין הם חולקים על זכותה העקרונית של המערערת לדמי שימוש ראוי (בהעדר חוזה מפורש המסדיר את היחסים). המחלוקות בין הצדדים מתמצות, הלכה למעשה, לשתי אלו:

א.                  מהו המועד בו מסתיימת החובה לשלם דמי שכירות למערערת; לשיטת המנהלים המיוחדים, המועד הרלוונטי הוא מועד מינוי המנהל המיוחד (שלא במסגרת פירוק), אשר מונה כחלק מפשרה אשר לא הצליחה להחזיק מעמד. לשיטת המערערת, המועד הרלוונטי הינו המועד בו פינו בעלי התפקיד בפועל את ציודה ופעילותה של החברה מן הנכס, כשנתיים מאוחר יותר.
זאת ועוד; המנהלים המיוחדים מעלים לעניין זה את הנימוק, כי מר בבאי, למצער בתקופת הפעילות נשוא המחלוקת, הפעיל מן הנכס פחות ופחות את החברות עצמן, ויותר ויותר מיני עמותות וגופים אחרים (לעניין חלקם טענו המנהלים המיוחדים במקום אחר, כי היו פיקטיביים ברובם), ולכן על המערערת לבוא בטענות ודרישות לאביה, ולא לקופת הפירוק.

ב.                   מהו שטח הדירה הרלוונטי לצורך חישוב השכירות. אין מחלוקת בין הצדדים, כי חלק ניכר משטח הדירה נבנה שלא על-פי היתר כדין. מכאן, המחלוקת שבין הצדדים האם יש להכליל שטח זה בחישוב דמי השימוש הראוי.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, הרי שחרף מלוא הכבוד הראוי לפועלם של המנהלים המיוחד, כמו גם לעמדת כונס הנכסים הרשמי המאמץ את עמדתם, דומה כי במרבית הסוגיות במחלוקת, הצדק עם בא-כוחה של המערערת דווקא.

1.                  בכל הנוגע למועד הרלוונטי לעניין דמי השכירות. הרי, ככל שנקודת המוצא לדיון הינה כי המערערת ואביה הינן ישויות נפרדות מבחינה כספית (וכאמור, המנהלים המיוחדים, חרף חשדותיהם, אינם טוענים אחרת), הרי דומה כי הדין פשוט וברור. זאת, אף אם אצא מנקודת ההנחה של המנהלים המיוחדים, לפיה מר בבאי אכן ערבב עד לאין-הכר את פעילות החברה עם פעילותם של גופים אחרים בבעלותו.
לעניין זה, הרי מרגע בו הכרנו במערערת - חרף "יחוסה המשפטי" כצד ג' נפרד הזכאי עקרונית לדמי שכירות, הדי שהדברים מדברים בעד עצמם. השליטה בחברות טרם הפירוק בפועל, היתה ונותרה בידי מר בבאי, שהינו בעל השליטה במשכיר. במעמדו זה, תפס את הדירה, במלואה, באורח שלא אפשר למערערת לעשות בה שימוש או להשכירה לאחר. לעניין זה, וכל עוד השוכרות הינן החברות, הרי שבכל הנוגע למערערת אין כל נפקא מינה, האם חטא מר בבאי כלפי החברות , וניהל - במשרדיהן ובכספן - גם פעילות של גופים אחרים. כך או אחרת, הרי ככל שהדבר נוגע למערערת, היתה הדירה תפוסה בידי החברות; ולא בידה היתה השליטה אילו גופים אחרים עושים בה שימוש מטעם מר בבאי, שבידיו היתה השליטה נכון לאותה עת.

יוצא, כי אם בעל שליטה פלוני שוכר נכס עבור החברה, אולם בפועל מתיר לגוף פרטי בבעלותו לעשות שימוש גם הוא במושכר ובנכסי החברה המצויים בו, בלא תשלום ובלא שהדבר יהא מוצדק נוכח עסקי החברות, הרי שלכל היותר חטא פלוני כלפי החברות בבעלותו, והקים כנגד עצמו עילת תביעה בשל כך. אולם, אין בכך נפקא מינה בכל הנוגע למשכיר הנכס; זה רשאי - ובצדק - לראות בחברות את השוכרות ולתבוע מהם את התשלום; ובוודאי שלא המשכיר הוא זה שנדרש "לברור בין עדשים", ולהתיר את פקעת ערבוב הנכסים והפעילות שיצר פלוני בתוך הנכס.

2.                  יוצא, אם כן, כי החבות בדמי שכירות חלה כל עוד נותר על כנו המצב לפיו מר בבאי הוא בעל השליטה בחברות, ואלו נותרות שוכרות בנכס במובן זה, כי הן מקיימות מתוכו פעילות ומחזיקות בתוכו ציוד. זאת, כאשר בכל הנוגע לזכויות המשכירה, אין נפקא מינא אם אותה פעילות ואורח האחזקה היה בגין עוולה של מר בבאי כלפי החברות שבעלותו , או נושיהן.
המשמעות הינה, כי החבות בדמי שכירות חלה, למצער, עד למועד בו ניתן כנגד החברות צו פירוק כפוי, ואי לכך נלקחה השליטה מעם מר בבאי. מאחר, והתקופה שלאחר מועד זה ממילא מחילה דין אחר, ואינה נכללת בגין "חובות עבר" בגינן ניתן להגיש תביעת חוב, הרי שלצורך העניין שבפני, די אם אקבע כי יש לתקן את ההכרעה בתביעת החוב, באורח זה כי התקופה תסתיים במועד צו הפירוק, להבדיל ממועד מינויו של מר פרלמונטר. בנסיבות אלו, איני נדרשת להכריע בכל הנוגע לתקופה שלאחר צו הפירוק, עליה חלים דינים אחרים, ובשאלה הקשה שיכול ותעלה, מה הדין במקרה בו (אם אכן כאלו פני הדברים) מר בבאי הוא שמנע מן המנהלים המיוחדים, בהתנהלות שלא כדין לכאורה, את פינוי הציוד והדירה. זאת, בשלב בו כבר אין הוא נהנה ממעמד של בעל שליטה.

3.                  כעת, לא נותר אלא לדון ולהכריע בקצרה בכל הנוגע לשטח הדירה.
לשיטתי, ספק אם בנסיבות המקרה, קיימת רלוונטיות רבה לכך כי חלק מהדירה בנוי בלא היתר. עניין זה, במלוא הכבוד הראוי, הינו עניין להתדיינות בין המערערת לבין רשויות האכיפה, מקום בו אלו יחליטו לפעול בעניין; וספק גדול אם ראוי שהדבר יהפוך לטענת הגנה המועלית בדיעבד על-ידי שוכר אשר השתמש בנכס כולו . זאת, באשר לא עלתה כל טענה כי הנכס הופרד או שימש את מר בבאי רק בחלקו, בעוד היתרה מצויה בידי שוכר אחר אשר אינו קשור למר בבאי או לחברות.
זאת ועוד; צודק בא כוחה של המערערת בטענתו, כי הנפקות של שטח בנוי שלא כדין לעניין חישוב ערך, קמה בעיקר מקום בו מנסה הבעלים למכור את הנכס. אלא, שמצב כזה לא ארע בתקופה הרלוונטית, וספק אם יש לו נפקות כלשהי בנסיבות בהן נעשה שימוש בנכס כולו, כיחידה אחת.

4.                  אי לכך, הרי שבאורח עקרוני דין הערעור להתקבל אף בנקודה זו. זאת, בכפוף לזכותם של המנהלים המיוחדים, אם ירצו בכך, לשלוח בשנית שמאי מטעמם כדי לבדוק את הנכס ולקבוע חוות דעת לגבי שווי השימוש בחלקיו השונים - הכל בהתאם לקביעה העקרונית נשוא החלטתי זו. בעניין זה, הנני מתחשבת בטענה כי מר בבאי, בשעתו, הקשה לפי הנטען על כניסת השמאי; ואילו המערערת מתחייבת שלא להערים כל קשיים בעניין זה.

בכפוף להערות אלו, דין הערעור להתקבל ברובו. בנסיבות המקרה, תשא קופת הפירוק בהוצאות המערערת ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.